בעולם הצבאי מדובר בכל הפעולות אשר קורות בזמן "שגרה", בין המלחמות, פעולות שנועדו להכין את עצמך/לפגוע באוייב לקראת המלחמה הבאה בלי להיכנס למלחמה. לרוב מדובר בתקיפות שצהל תקף כל השנים בסוריה שנועדו לסכל משלוחי נשק מאיראן לחיזבאללה, במבצעים כאלה ואחרים באיו"ש, במתקפות סייבר ואיסוף מודיעין על מדינות אוייב וכו'.
היות ואנחנו נמצאים כבר כשנה במלחמה, רב זירתית, אני רוצה לדבר על המלחמה הפנימית, זו שבניהן, זו שמבעבעת לנו מתחת לרגליים וגורמת לנו לקרע עמוק מאוד בנינו. במלחמה הזו אין חיילים, אין רובים, פצצות, טילים או מטוסים. במלחמה הזו יש אנשים שמטרתם היחידה, מלחמתם היחידה, היא ראש ממשלת ישראל- בנימין נתניהו.
למען הסר ספק- מעולם לא הגדרתי את עצמי "ביביסט" (מושג שהוחדר ללקסיקון שלנו על ידי אותם אנשים), אגדיל ואומר שגם מעולם לא הצבעתי לו בבחירות. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בעל הקדנציה הארוכה ביותר בתולדות המדינה הרוויח את התואר הזה בצדק וביושר, הוא נבחר שוב ושוב לראשות הממשלה לפי חוקי הדמוקרטיה, לפי רצונו של רוב העם, הוא אפילו לא היה צריך לשם כך לבגוד בעקרונותיהם ורצונותיהם של בוחריו ולהפוך להיות ראש ממשלה עם מספר מנדטים זעום שנתן קפיצה קטנה מעל אחוז החסימה.
בנימין, או בשפת העם- "ביבי", הוא באמת מלח הארץ. בשנת 1967, בעודו בן 18, מיד לאחר סיום לימודיו בתיכון צ'לטנהם בארה"ב (הוא ומשפחתו עברו לשם מספר שנים קודם בעקבות עבודתו של אביו), החליט לחזור לבדו לישראל כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת בסיירת מטכ"ל בה השתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האוייב ואף כמעט איבד את חייו בקרב מול המצרים, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות, מונה למפקד צוות כשבמהלך תפקיד זה לקח חלק במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה" ואף נפצע בפעולה זו. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו בקיץ 1972 הוא חזר לארה"ב והתחיל ללמוד באוניברסיטת MIT אך עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב מייד לישראל כדי להשתתף במלחמה. בסופו של דבר סיים תואר ראשון ושני באוניברסיטה המפוארת. ביבי הוא כידוע אח שכול לאחר שאחיו יוני נהרג במבצע אנטבה בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. נתניהו, מלבד 6 קדנציות כראש הממשלה, כיהן גם כשר החוץ, שר האוצר, שר הביטחון, שר הבריאות, שר החינוך, שר המשפטים, שגריר ישראל באו"ם ועוד.
לאורך כל שנותיו בשלטון, קיים ציבור אנשים מסויים במדינת ישראל שלא הפסיק, לא מפסיק ולא יפסיק לנסות להתנכל לו ולהוריד אותו מהשלטון, הציבור הזה יודע להשקיע המון כסף ומשאבים במחאותיו והפגנותיו, לסחוף אחריו לא מעט אנשים שיאמינו ויתמכו בגחמותיו ואף ישביתו את המשק, יסרבו פקודה ויקראו למרד אזרחי. זה מחאת האוהלים, מחאת מחיר הקוטג', "מחאת הדמוקרטים" נגד הרפורמה המשפטית ובעצם לא משנה מה יקרה תמיד אותו ציבור יעשה הכל כדי להילחם בו. זה השמפנייה הורודה, הסיגרים החומים או השמיים הכחולים. זה תיק 1000, תיק 2000, תיק 3000 או טיפול עשרת אלפים. זה הבן יאיר, הבת נועה, אשתו שרה או הכלבה קאיה. זה השקר שהוא "נמלט ממשפט" למרות שבמשך שנים ארוכות מנסים בכל דרך ולא מצליחים להרשיע אותו, זה השקר שהוא מימן וטיפח את חמאס (למרות שלכל בר דעת עם דעה צלולה ומעט אובייקטיביות ברור שהוא סך הכל אישר העברת כסף קטארי "לשיקום רצועת עזה" ושלא הייתה לו אפשרות אחרת), זה הטענה שכל צעד ושעל שלו הוא למען הישרדותו הפוליטית כשבפועל מוצאים בכל צעד ושעל שלו הזדמנות לשירות הנרטיב והמטרה.
גם במהלך מלחמת "חרבות ברזל" שהחלה לאחר מתקפת הפתע הקשה על ישראל ומיד הפכה למלחמה רב זירתית, אותם גורמים מנצלים כל הזדמנות, כל קושי וכל כאב של ציבור מסויים במדינה כדי לרכוב עליו. מיידית הוא אשם במחדל (למרות שהצבא החזק והמודיעין המטורף שלנו שבימים אלה ממש מחזירים את גאוותם והרתעתם, לא היו קיימים באותו יום), בגלל שהוא לא מוכן להיכנע ולרדת על הברכיים מול אלה ששחטו ואנסו את בנינו ובנותינו אז הוא "ויתר על החטופים" (למרות שהוא הסכים כמעט לכל מתווה במו"מ בזמן שחמאס אפילו לא הגיב) כשגם תושבי הצפון לא מעניינים אותו וכל מה שלנגד עיניו הוא להישאר בכיסא.
המצב במדינה מורכב ביותר, הלוואי והכל כולל הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר וכמה שיותר מהר, אבל יש אפשרות לקבל מעט אובייקטיביות?
זעקתם הצודקת והכואבת עד בלי די של משפחות החטופים מיד נחטפה על ידי אותו ציבור שלקח את המחאה תחת חסותו והחל לצרוח "עסקה עכשיו בכל מחיר" כשבפועל אוייבנו צופים בנו וכתוצאה מכך אותה עסקה רק הולכת ומתרחקת. אם אותה "עסקה" הייתה נחתמת, והיו יוצאים לרחובות תושבי הדרום שלא היו מסכימים לחזור לביתם כי חמאס נשאר לעמוד על רגליו, משפחות השכול היו יוצאות לרחובות כי אסירי עולם עם הדם של ילדיהם על הידיים שלהם שוחררו לחופשי או שילדיהם החיילים נהרגו לשווא, האם אותן מחאות לא היו מתודלקות? מי שיאמר שלא משקר אך ורק לעצמו, או מתוך תמימות יתר או מתוך חוסר אובייקטיביות.
במהלך השנה האחרונה גם סיסמאות כמו "הפקרת את יישובי הצפון" הפכו לכלי פוליטי נוסף. היה בהן אמת, במשך קרוב לשנה מדינת ישראל לא עשתה מספיק כדי להגן על יישובי הצפון ולהחזיר את האזרחים לביתם. בחודש האחרון הקערה התהפכה, וצה"ל יצא למלחמת חורמה בארגון הטרור חיזבאללה. האם אותם אנשים תמכו במהלך? כמובן שלא. מייד עלו טענות על כך שהמהלך הזה מוכיח שהממשלה ויתרה על החטופים בעזה ושראש הממשלה שלנו מסכן אותנו במלחמה איזורית אך ורק כדי להישאר ראש ממשלה. צביעות מהי?
אם באמת האדם הזה היה כל כך "מסוכן" למדינת ישראל ולאזרחיה, האם ציבור כל כך גדול במדינה הזו (שעושה את חובתו הדמוקרטית ובוחר לראשות הממשלה את מי שהוא רואה לנכון בדיסקרטיות מלאה) היה בוחר בו שוב ושוב ושוב? מי שמכם לזלזל באינטילגנציה ובחופש הבחירה של ציבור מאוד גדול במדינה? לצעוק דמוקרטיה אך לפעול באנרכיה זוהי צביעות לשמה.
אנחנו נמצאים במלחמת קיום, אפשר להגיד מלחמת העצמאות של ימינו. עזה, לבנון, איו"ש, סוריה, תימן, עיראק ואיראן נלחמות בנו בו זמנית. כל זה קורה בזמן שהאנטישמיות שוברת את שיאיה הגבוהים ביותר מאז השואה, מדינות העולם מפנות לנו את הגב והאו"ם מצדד באוייב ומנרמל פעולותיו. זה להיות או לחדול, אם נהיה יחד ננצח את כולם. תעזבו את המלחמה המיותרת והמטופשת הזו שאתם בוחרים בה, תנו למערכת שקט וביטחון להתעסק במלחמה הגדולה בה לא בחרנו ולעולם לא נבחר. כשהמלחמה הזו תסתיים ומדינת העם היהודי שוב תנצח, נוכל בנחת ללכת לבחירות ולבחור ראש ממשלה, והאמת שיש לי תחושה שאני יודע מי זה יהיה.
