יותר ויותר שחקנים בוחרים לוותר על נבחרות נוצצות ולעטות את החולצה של מדינת המוצא – לא בגלל הכסף, אלא בשביל הלב והכבוד
משהו מעניין קורה לאחרונה בעולם הכדורגל – שחקנים צעירים עם שמות גדולים ועתיד מזהיר, כאלה שבדרך כלל היינו מצפים שיילכו ישר לנבחרות המערביות הגדולות, מפתיעים ובוחרים לייצג דווקא את ארץ המוצא של ההורים שלהם. זה לא עניין של כסף, לא עניין של תחרות. זה לב. זו גאווה.
גם אם נולדו בפריז, בריסל או אמסטרדם – השחקנים האלה מרגישים בבית דווקא באלג'יר, בקונגו או במרוקו. הסיפור הזה קיבל בוסט מטורף אחרי שמרוקו עשתה היסטוריה במונדיאל בקטאר, והפכה להיות הרבה יותר מסיפור סינדרלה – היא הפכה לסמל, לחלום שאפשר להגשים, גם בלי להיות חלק מהמערכת האירופית המשומנת.
הכדורגלנים האלה לא שוכחים איפה גדלו, ואיפה המשפחה שלהם התחילה. במקום לבחור במסלול הקריירה ה'בטוח', הם הולכים עם הלב – ולא מהססים להניף את דגל המולדת, גם אם זו לא המדינה שמופיעה להם בתעודת הזהות.
כשהגאווה מנצחת את הסטטיסטיקה
הבחירה הזו של הכדורגלנים שמה זרקור על משהו עמוק יותר מהכדור במגרש: זה עניין של שייכות, של זהות. הדור החדש של השחקנים מוכיח שלא משנה באיזו שפה אתה שר את ההמנון – כל עוד אתה שר אותו מהלב.
